שונוּת בספרות ילדים

שונוּת בספרות ילדים

ספרות בכלל, ובעיקר ספרות ילדים, מהווה ראי לנורמות ולערכים של החברה שאותם היא מנסה להנחיל לדור הצעיר. השיח התרבותי-ציבורי כפי שהוא מתבטא בספרות הילדים היום הינו פתוח, ומאפשר ביטוי לקבוצות שונות בחברה לבטא את עצמן ואת תפיסת עולמן. אולם, בעבר הלא רחוק לא ניתן מקום לשיח על השונות בחברה בין שמדובר בשונות ביולוגית כגון מוגבלות גופנית או צבע עור, ובין שמדובר בשונות חברתית-תרבותית כגון שוני על רקע דתי ומגדרי.

בראשית שנות המדינה, ישראל – בהיותה מדינה צעירה – לא עסקה בהגדרת קבוצות נפרדות היוצרות את השלם, אלא להפך – היא קיימה ניסיון מודע ביצירת קורפוס תרבותי הומוגני המשקף ערכים ודרך חיים זהה. לאור זאת לא היה מקום ל"שונה", כפי שציין אוריאל אופק: "ספרות שנות ה-40 נרתמה למשימה נעלה של בריאת דור חדש של קוראים בעלי ערכים, אוהבי ארצם, עמם ושפתם" (אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1948-1940).

נוכח עובדה זו, אין זה מפתיע שבמרבית ספרי הילדים העבריים בשנות ה-40 אין כלל התייחסות לאדם השונה. מבין יוצאי הדופן המתארים את "השונה", בולטות יצירותיה של מרים ילין שטקליס, כמו השיר 'אלישבע מה נחמדת' (שיצא ב"אצו רצו גמדים" ב-1939) המספר על בובה "שבורה", ובו המספרת שואלת "...למה הם אינם רואים את יופיך?". הקורא הצעיר נחשף לנושא גם בהמשך קורותיה בספר המסע אל האי אולי (פורסם ב-1944) בניסיון להגיע לרופא בארץ הבובות. אולם, בשני המקרים מדובר בבובות ולא בילדים אמיתיים. דוגמה נוספת הוא מאמר מערכת שפורסם ב"דבר לילדים" משנת 1938, 'המשוגעת', המספר על אישה החולה במחלת נפש: "... והנה באים ילדים ומציקים לה, מרגיזים אותה ומתענגים על ייסוריה. המותר לנו לנהוג כך באנשים חולים?" עם זאת, אלו הם היוצאים מן הכלל. ברוב המוחלט בספרי הילדים בעלי מוגבלות אינם מופיעים כלל, ודאי לא במעמד דמויות מרכזיות.

מגמה זו המשיכה גם בשנות החמישים; מתוך יותר מ-500 ספרי הילדים שיצאו לאור בשנים הללו ונמצאים בקטלוג הספרייה הלאומית, ספרים אחדים בלבד עוסקים בשונות פיזית. בשנים אלו הספרות העברית המקורית אינה מזכירה בצורה משמעותית בעלי צרכים מיוחדים.

בשני ספרים שתורגמו לעברית לדמויות הראשיות קיימת מוגבלות. הראשון הוא ספרה של הלן קלר, מורה אן סוליבן מייסי, המספר על מורתה ובת ליוותה אן סוליבן מייסי, בעצמה לקוית ראייה, שלמרות זאת חיה חיים מלאים. התרגום השני הוא לספר הגיבן מנוטר-דאם. הספר המקורי שנכתב בידי ויקטור הוגו יועד למבוגרים ונקרא נוטרדאם של פריז: 1482, והדמות הראשית אינה הגיבן והחירש קוואזימודו, אלא הקתדרלה. בתרגום לילדים תיאור הגיבן נשמר והוא עדיין מתואר כמכוער, מושא לעג וככזה שגורלו ידוע מראש: עינויים בידי ההמון.

בשנות השישים מגמת העדר הפרסומים נשמרת. הספר המפורסם מאת יוהנה ספירי היידי (תורגם לראשונה בשנת 1946) יוצא לאור שוב בכמה מהדורות. היידי נשלחת לפרנקפורט לארח חברה לקלרה, ילדה נכה. במהלך העלילה הן מתיידדות, אבל נקודת המוצא שלהן אינה שוויונית – בתמורה "לחברותה" של היידי לקלרה, מקבלת היידי קורת גג ותנאים משופרים. ספר נוסף, הנסיך הנכה מאת דינה מריה מולוק (1966), מספר על נסיך נכה שנכלא בידי דודו במגדל מבודד במדבר.

ניצנים של ספרות הילדים הישראלית בנושא הילד "האחר", בעל צרכים מיוחדים, ניתן לראות רק מסוף שנות ה-70[i] בצורה מודעת וישירה. התפיסה שרווחה עד אז הניחה שקיימת מערכת חברתית המוגדרת לפי חוקים קבועים, ואם הפרט, מכל סיבה שהיא, אינו מתפקד או אינו מקבל את מערך החוקים המוגדר – הרי הוא שונה ויש לנסות "לתקנו" ולהפוך אותו "לנורמלי"[ii]. להבדיל מה"נורמלי", השונה מנסה להשתייך, אך לרוב יצליח להתקבל למערכת באופן זמני בלבד.

ספרה פורץ הדרך של דבורה עומר, אני אתגבר (1970), מספר על התמודדותה של גילה שנולדה עם שיתוק מוחין. הספר, שנכתב בגוף ראשון, מתאר כיצד דיבורה ומראה השונים של גילה גרמו לכך שלא היו לה חברים, ואף מסגרות החינוך סירבו לקבלה. האמתלה שניתנה הייתה שהורי הגן מוציאים את ילדיהם מהגן באשמתה, מהחשש שהיא יכולה "להדביק" את שאר הילדים במוגבלותה. על אף ההצלחה שלה להסמכה להוראה, קבלתה של גילה לחברה אינה שלמה: אומנם היא מצליחה להיות מורה, אך רק לילדים הלוקים בשיתוק מוחין, "כמוה".

ורד הוא פרח הנקשר ליופי ולשמחה, ומופיע במיני צבעים; ורוד, כתום, לבן ועוד. אם פתאום ייווצר ורד בצבע אחר, ורד בצבע כחול למשל, האם נאהב אותו ונקנה אותו כמו את שאר הצבעים? הורד הכחול הוא מעין ספר "מעבר" המתאר כיצד ההתייחסות כלפי השונים מאיתנו השתנתה מבידוד, להכלה ולשילוב. הספר, שנכתב בשנת 1974 ותורגם לעברית ב-1980, מספר על ילדה עם בעיות התפתחות מורכבות, אשר כיום ככל הנראה הייתה מוגדרת ככזו המצויה ברצף האוטיסטי. באופן ייחודי לתקופה זו מדובר בספר על ילדה אמיתית, הכולל גם צילומים שלה במצבים רבים. "לפעמים היא רוקדת רקוד קטן, מוזר [...] אמא, סאלי אומרת שאני מפגרת, מה זאת אומרת מפגרת, אמא? [...] וכך הבנו שעולמה של ג'ני קצת שונה משלנו [...] ללכת לשם הרי זה כאלו לעבור לכוכב אחר". הספר מתאר את חייה של ג'ני בצורה ריאליסטית מאוד, והוא אחד הספרים הבודדים באותה תקופה המתאר אותם ללא מסכים. הספר זכה לתהודה רבה בעולם, תורגם לשפות רבות ואף הומחז למחזה.  

בשנת 2008 יצאה לספר מהדורה חדשה באנגלית. בהקדמת הספר אימה של ג'ני סיכמה את השינוי שחל בחברה ובהתייחסות אל השונה בישירות ובכאב: "הבת שלי, ג'ני היא "הורד הכחל" המקורי... עכשיו ג'ני בת 45, גרה עם עוד בוגרים מאותגרים מנטלית כמוה אך כילדה היא לא נכללה במערכת החינוך ובחברה של הקהילה בה חיה. במהדורה זו אנחנו פוגשים ג'ני חדשה שבורכה בכל הזכויות המגיעות לה. היא חלק מהקהילה לאורך חייה וג'ני הצעירה – שלא כמו הורדים הכחולים בדורה של ג'ני שלי – ניתנות לה ההזדמנויות והכלים לממש את הפוטנציאל שלה כאדם."[iii]

בראשית שנות השמונים ניתן לציין שישה ספרי ילדים שנושאם העיקרי הוא השונה. המוגבלות היא פיזית בעיקרה, ורק שלושה מהם הם ספרי ילדים שנכתבו במקור בעברית. ספר מוכר פחות הוא  הספר מחפשים את אסנת המספר על חייה של אסנת הלוקה בתסמונת דאון. הספר כולל תמונות של אסנת עצמה, והמספר הוא אביה. הספר מרחיב בתיאור ניכור הילדים בשיכון והבדידות הגדולה שבה נמצאת אסנת, המשחקת רק עם אחיה וחברו. "...'אל תשחקו איתה היא מפגרת' ואז היא חזרה הביתה לבדה ועלתה במדרגות עצובה מאוד". רצונה שלא להישאר לבדה בבית מוביל אותה יום אחד לצאת ולחפש את אביה. אסנת הולכת לאיבוד בחיפושיה, ורק לאחר מאמצים רבים של כל אנשי השכונה היא נמצאת. בעקבות כך הסכימו ילדי השיכון לקבל אותה למשחקיהם. אסנת נשארת בעמדת מסכנות ובדידות לאורך כל הסיפור, ורק לאחר שהלכה לאיבוד החברה שמה לב לקיומה, לזמן מוגבל.

ב-1998 נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלות, אשר קבע למטרה "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". בד בבד לחקיקת החוק, ועל רקע השיח ההומניסטי בעשרים השנים האחרונות, חלה עלייה ניכרת בהיקף הכותרים העוסקים בילד האחר בעל הצרכים המיוחדים.

ספרה של עדנה מישורי יש לי חבר והוא אחר (2001) מציין במידה מסוימת נקודת מפנה בספרות הילדים הישראלית בהקשר ללקויות ככלל והרצף האוטיסטי בפרט. הספר נכתב בעבור ילדים בחברה הכללית, במטרה לקרב אותם לעולמו של השונה: "תודה לך ולחברים הנחמדים שלך, אבל דורון לא יכול לשחק אתכם, וגם קשה לו מאוד לדבר אתכם, כי דורון הוא ילד אוטיסט". אומנם קולו של דורון נעדר מהספר, אך אימו משבחת את הילדים על נכונותם.

מתחילת שנת 2000 ועד היום יצאו לאור 78 ספרי ילדים שהנושא המרכזי בהם הוא ילדים בעלי צרכים מיוחדים: 38 על נכות גופנית; 21 על הפרעת קשב וריכוז; 12 על הרצף האוטיסטי והשאר מתמקדים בנושאי לקויות למידה ותסמונות מיוחדות.

חלוקה אחרת של הספרים מבדילה בין לקויות "נראות" פיזית (38 ספרים) לבין לקויות "בלתי נראות" כגון הרצף האוטיסטי, לקויות למידה והפרעת קשב (40). ביחס לשנים קודמות, העלייה העיקרית נמצאת בלקויות בלתי נראות, בייחוד אוטיזם והפרעת קשב וריכוז. בין ההסברים לתופעה זו מופיעה העלייה במספר המאובחנים בלקויות אלו בשנים האחרונות, והצורך בהבלטת מאפייני התופעה שלא בהכרח נראים בכדי לאפשר לילדים להבין ולהכיל את עצמם ואת השונה.

בעשור הראשון במאה זו יצאו 28 ספרים הקשורים לבעלי מוגבלויות. משנת 2010 עד עתה יצאו 52 ספרים! ב-2018 פורסמו 11 ספרים המיועדים לילדים שנושאם העיקרי הוא ילדים עם מוגבלויות שונות, בהשוואה לשישה ספרים בכל שנות ה-80. אולם, ההבדל אינו רק מספרי אלא גם מהותי; הספרים משקפים את היחס המשתנה בחברה בד בבד לשינויים ברפואה, הרואים באוטיזם או בספקטרום האוטיסטי הסתכלות שונה על העולם ולא לקות. שני ספרים שיצאו לאור בשנת 2018 ממחישים זאת היטב: ספרה של חגית אהרוני, אניואני (2018), מסופר מנקודת מבטו של הילד. תחילה הוא מספר על סדר השבוע שלו – "חוג מילים אצל לודמילה" (קלינאית תקשורת), "חוג רגשות אצל רועי" (תרפיה במוזיקה) ועוד "חוג רגשות אבל עם סוסים" (רכיבה טיפולית). אבל יום שישי הוא היום החופשי: "רק אני והתוף שלי [...] לא צריכים לעקב אחר תווים שאחרים מכתיבים להם, לא מתבקשים לבטא רגשות כל הזמן [...] בעולם הקצב שלי אין צלילים לא נכונים". הוא מסכם זאת באמירה "בעולם המושלם שלי הרגיל הוא מיוחד והמיוחד הוא רגיל".

דנה הראל חיברה את שבעה גוונים לקשת (2018). טלי, אחותו של הדמות המרכזית, אורי, שנמצא על הרצף האוטיסטי, מתארת אותו ללא "מסכות", אך על אף התנהגותו השונה נקודת המוצא הינה שראיית העולם שלו שונה. "המוח של ילדים עם אוטיזם פועל בצורה שונה ומפרש אחרת את העולם".

בשנים האחרונות עולה מספר האבחונים של ילדים ומבוגרים בהפרעת קשב וריכוז ולכן הוא חלק מהשיח הציבורי. לא מנסים לתקן את הילד, מנסים לתאר בעבור ילד כזה ובעבור חבריו כיצד באה לידי ביטוי הפרעה זו מנקודת מבטו של הילד, ומה הם צרכיו. בשנת 2018 יצאו לאור ארבעה ספרים על לקות זו. זיו, גיבור הספר גם זיו יכול (2018) "...גם בכסא התקשה זיו לשבת, זז וקפץ ואת הארוחה לא תמיד הצליח לסים". בעזרת טיפול נכון הוא מצליח להתגבר על כך: "..להכין שיעורים כבר אין לו בעיה, הרעש בראש נעלם". עוד ספר מעניין הוא רופא השתוללות (2018) המנסה להוריד את רמת החרדה מפגישה עם נוירולוג ומתוצאות הבדיקה שלו, והטיפול התרופתי בעקבותיו כשהכדור נקרא "כדור השתוללות". ספר נוסף פורסם ב-2017:  הבלגן של הדס מתאר את (חוסר) סדר יומה של הדס ואת תסכולה. בעזרת הקשבה מהסביבה נמצאו פתרונות המתאימים לה להתמודדות עם הבעיה, ובלי שהבעיה/ ההפרעה תשלוט בחייה.

גם בספרים המסתיימים ב"סוף טוב", להתקבל לחברה אינו דבר פשוט. דפוס שחוזר על עצמו ברבים מן הסיפורים הוא שרק לאחר שהילד השונה עושה מעשה קיצוני, חיובי או שלילי, או בעל תכונות יוצאות דופן[iv] – החברה הכללית תקבל אותו אליה. אם, למשל, יסכן את חייו למען הצלת אחר או יתגלה כבעל יכולת שירה יוצאת דופן – יוכל להיכנס לחברה.[v] כך בולט בספר אני אתגבר: גילה מבינה שכדי להתקבל לחברה עליה להצטיין בלימודים. כפי שהרופא אומר לה: "למי שיש קשיים ברגליים ובידיים, צריך שהראש יהיה טוב עוד יותר". גם אסנת זוכה להתקבל למשחקיהם של ילדי השכונה רק אחרי שהלכה לאיבוד וכל אנשי השכונה השתתפו בחיפושים אחריה. ובדומה לאלו, רק אחרי שאת מדורת ל"ג בעומר מכינים בעזרת כיסא הגלגלים שלו, החבר החדש של מיכאל (מנוחה פוקס, 2003) זוכה להכרה.

החל מהדרה מלאה של השונה, דרך הניסיונות לנסות ו"לתקן" את השונה תוך "החפצתו" על מנת ליצור חברה הומוגנית, ועד לזמן שבו אנחנו נמצאים כיום – זמן של שילוב ושל מודעות לשוויונם ולצרכיהם – ספרות הילדים משקפת בצורה יפה תהליכים אלו. בשנות ה-50 וה-60 המאפיין הבולט הוא היעדר ייצוג של ה"אחר". בשנות השבעים צצות סנוניות ראשונות של שינוי ושל שיח סביב בעלי מוגבלויות: הספר אני אתגבר מאת דבורה עומר, "מחפשים את אסנת" ו"הורד הכחול" שבהם  הילד בעל המוגבלות הוא הדמות המרכזית, אך היחס של החברה אליו עדיין קשה ובלתי-מקבל. במאה ה-21 חל גידול מואץ בהוצאה לאור של ספרים סביב ילדים בעלי מוגבלויות. השינוי בא גם בכמות הספרים, אך יותר מכך – בשינוי מהותי ביחס לקבלת הילד בחברה, ללא קשר למוגבלותו. ללא ספק הייצוג והדיון בעקבות כך חיובי ומצביע על שיפור, אולם עדיין בעיון בחלק מהספרים וכך גם "בעולם האמיתי" היחס הדואלי כלפי השונה קיים; לעיתים שילוב אך לעיתים רתיעה, קבלה והכלה לעומת הדרה.


 

[1] פלק-פרץ, סמדר “מעל ומעבר לרטוריקת העצבות: ייצוגי אוטיזם בספרות ילדים ישראלית עכשווית.” בין השורות, no. תשע"ח, 2017, 2017, p. 136.
[2] רייטר, שונית , קופפרברג, עירית מכללת לוינסקי לחינוך “קולותיהם של אנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית.” עיונים בשפה וחברה, no. 2015, 2015, pp. 2 (2015).
[3] The blue rose Foundation: https://www.bluerosefoundation.org/id78.html
[4] רגב, מנחם. הילד הרגיל נפגש עם הילד החריג: עיון בכמה סיפורי ילדים. אגרת לחנוך: רבעון לחינוך קיבוצי, גל' 84 (1989), עמ' 37־40
[5] סצ'רדוטי, יעקב “אמת משופצת - בין הגלוי והנסתר בשיח ספרות הילדים על בעל הצרכים המיוחדים.” עיונים בשפה וחברה, no. 2015, 2015, pp. 2 (2015). ע"מ 39

;